מניפסט הפוֹקינגבירד: פילוסופיה של זעם בעידן של עוול מערכתי

מבוא: מות הזמיר והולדתה של צרחה

במרחב התרבותי של המאה ה-20, מעטות הן הדמויות הספרותיות המגלמות את התום והטוהר באופן כה מזוקק כמו ה"מוקינגבירד" (ציפור חקיינית או זמיר) ברומן "אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי. ציפור זו, שכל חטאה הוא שהיא "מנעימה לנו את זמננו בשירתה" 1, הפכה לסמל אוניברסלי של חפות הנרמסת תחת גלגלי חוסר הצדק. הריגתה, כפי שמסביר אטיקוס פינץ', היא "חטא" 2, מעשה של אכזריות חסרת טעם כלפי יצור שאינו מזיק.3 מוסר השכל זה, המבוסס על חמלה, אמפתיה ואמונה בסדר הטוב, היווה אבן יסוד בהומניזם הליברלי שעיצב את תפיסת הצדק המערבית.

אולם, פילוסופיה זו נכתבת מתוך נקודת מוצא הפוכה: ההכרה כי הזמיר כבר מת. לא רק שהוא מת, אלא שהריגתו הפכה לנורמה, לחטא נסלח, ואף לפעולה מערכתית המשרתת את בעלי הכוח. במציאות שבה המערכות האמונות על הצדק – המשפט, אכיפת החוק והממשל – פועלות באופן שיטתי לשימור אי-השוויון ולדיכוי המוחלשים, האמונה בתום ובפסיביות של הזמיר הופכת לא רק לנאיבית, אלא למסוכנת. היא הופכת לכלי בידי המדכאים, המשתמשים בה כדי לדרוש מהקורבנות סבלנות, הבנה ושקט.

מתוך האפר של הזמיר המת נולדת ציפור חדשה, סמל חדש לעידן חדש: ה"פוֹקינגבירד" (ציפור הלעג הזועמת). זו אינה עוד אלגוריה על עצב ואובדן תמימות, אלא מניפסט של זעם קדוש ופעולה רדיקלית. אם הזמיר ייצג את העצב השקט נוכח העוול, הפוקינגבירד מייצג את הזעם המתפרץ כאשר העצב הזה נדחק אל הקצה. הוא אינו שר, הוא צורח. הוא אינו מחקה מנגינות ערבות, אלא את קולות השנאה, הצביעות והאלימות המופנים כלפיו, ומטיח אותם חזרה בפני החברה בעוצמה מסחררת.

הפילוסופיה של הפוקינגבירד אינה קריסה לתוהו ובוהו ניהיליסטי, אלא התפתחות רציונלית, גם אם אכזרית, של התודעה הפוליטית. היא נולדה מתוך התשישות והכישלון הנתפס של ההומניזם הליברלי של המאה ה-20 להתמודד עם אלימות מערכתית מושרשת. היא מהווה תגובה ישירה למציאות של קפיטליזם מאוחר, שבה הפערים הכלכליים מתרחבים, המדינה נתפסת כשבויה בידי הון ("קשרי הון שלטון"), ומערכות אכיפת החוק הופכות לכוח כיבוש נגד אזרחיהן. בעולם כזה, שירת הזמיר אינה רלוונטית עוד; צרחת הפוקינגבירד היא הכרח. מסמך זה יפתח ויבסס את הפילוסופיה הזו, תוך התבססות על הגות ביקורתית, ניתוח סוציולוגי של תנועות מחאה ועיון מחודש במוסר הפוליטי.

חלק I: היסודות הפילוסופיים של הפוקינגבירד

פרק 1: האלימות הבונה את האדם מחדש: מסגרת פאנוניאנית

כדי להבין את עומק הזעם המניע את הפוקינגבירד, יש לחרוג מהתפיסה המערבית הרואה באלימות תמיד כישלון מוסרי או סטייה פתולוגית. יש לפנות להגותו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר ופילוסוף מהפכני, שבספרו המכונן "מקוללים עלי אדמות" (Les damnés de la terre) 5 הציע ניתוח רדיקלי של הפסיכולוגיה של הדיכוי. פאנון טען כי הקולוניאליזם אינו רק שליטה פוליטית וכלכלית, אלא תהליך מתמשך של דה-הומניזציה, המטמיע בנפשו של המדוכא ("היליד") תחושות של נחיתות, חוסר אונים ושנאה עצמית. האלימות של המתיישב אינה רק פיזית; היא אלימות סמלית, תרבותית ונפשית, המרוקנת את המדוכא מאנושיותו.

במסגרת זו, טוען פאנון, אלימות-הנגד של המדוכא אינה רק טקטיקה צבאית, אלא אקט קיומי בעל תפקיד משחרר ומטהר. כפי שניסח זאת ז'אן-פול סארטר בהקדמתו לספרו של פאנון, אלימות זו היא "האדם הבורא את עצמו מחדש".7 עבור המדוכא, שהוגדר כל חייו כאובייקט, כחיה, כפחות-מאנושי, הפעלת האלימות נגד המדכא היא הדרך היחידה להשיב לעצמו את הסובייקטיביות שלו, את כבודו ואת אנושיותו. סארטר מרחיק לכת וקובע כי "לירות באירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת, להשמיד את המדכא ואת האדם שהוא מדכא בו זמנית – אז נותר אדם מת, ואדם חופשי".7 זוהי התמצית המזוקקת של הטרנספורמציה של הפוקינגבירד: הוא אינו הורס רק את אויבו, אלא את הדימוי הכנוע של עצמו שהאויב יצר.

הפילוסופיה של הפוקינגבירד מיישמת מסגרת פאנוניאנית זו לא על המאבק הקולוניאלי הקלאסי, אלא על מאבק המעמדות בעידן הגלובלי. ה"יליד" הוא כעת המעמד המנושל כלכלית, העובד העני, המובטל, המודר משיקולי גזע או מוצא. ה"מתיישב" הוא האליטה התאגידית והפיננסית, זו שצוברת הון על חשבון "ניצול-על" (superexploitation) של כוח העבודה 8 ונהנית מהגנת המדינה. האלימות המערכתית שהם מפעילים אינה רק כלכלית; היא מייצרת תחושות של כישלון אישי, בושה וחוסר ערך בקרב המוחלשים. הפוקינגבירד, אם כן, הוא התגובה הפאנוניאנית למצב זה. צרחתו האלימה היא ניסיון לשבור את הכבלים הפסיכולוגיים של הדיכוי הכלכלי, להכריז על אנושיותו דרך התנגדות פעילה, ולהפוך את הבושה לזעם פוליטי.

כאן מתרחש היפוך מושגי עמוק של מושג ה"חטא". בעולמו של "אל תיגע בזמיר", החטא המרכזי הוא פגיעה בחף מפשע, הריגת הזמיר.1 זוהי מורשת המוסר הליברלי-יהודי-נוצרי. אולם, בעולמו של הפוקינגבירד, המבוסס על תובנות פאנוניאניות, החטא האמיתי, העוול המוסרי העליון, הוא הפסיביות. החטא הוא קבלת הדין, השלמה עם הדה-הומניזציה, והסירוב להילחם חזרה. כאשר המערכת עצמה הופכת את הריגת הזמירים לנורמה, המשך קיומו של הזמיר כקורבן פסיבי הופך לשיתוף פעולה עם החטא. האלימות של הפוקינגבירד אינה חטא, אלא אקט של גאולה, של דחיית מוסר המדכאים וכינון מוסר חדש שבו אי-ההתנגדות היא הכישלון המוסרי היחיד.

פרק 2: כוח, ידע ומבטה המושחת של מערכת המשפט: דקונסטרוקציה פוקויאנית

הפילוסופיה של הפוקינגבירד דוחה את התפיסה הנאיבית שלפיה מערכות המדינה, ובפרט מערכת המשפט והאכיפה, הן גופים ניטרליים השואפים לצדק. תחת זאת, היא מאמצת את ניתוחו הרדיקלי של מישל פוקו, אשר חשף את הקשרים הסמויים בין כוח, ידע ושליטה חברתית.9 פוקו טען כי כוח אינו דבר המוחזק על ידי ריבון או מעמד שליט ונכפה מלמעלה למטה. במקום זאת, הכוח הוא רשת מבוזרת של יחסים, אסטרטגיה פרודוקטיבית ש"באה מכל עבר".10 הכוח אינו רק מדכא, הוא בורא מציאות, מייצר סובייקטים ומכונן "משטרי אמת" – מערכות של שיח ופרקטיקות הקובעות מה נחשב לאמת, לנורמלי ולצודק בחברה נתונה.

הקשר ההדוק בין כוח לידע (savoir-pouvoir) הוא מרכזי להבנת הפוקינגבירד.10 מוסדות כמו מערכת המשפט אינם "מגלים" את האמת באופן אובייקטיבי; הם מייצרים אותה באמצעות פרוצדורות, סיווגים ושיחים המשרתים את שימור הסדר הקיים. החוק אינו מגן הצדק האוניברסלי, אלא כלי רב עוצמה לניהול אוכלוסיות, להסדרת התנהגות ולהטלת משמעת, המשרת בסופו של דבר את האינטרסים של הכוחות הדומיננטיים בחברה.10 כאשר מדיניות ממשלתית, כמו זו שהציתה את מחאת "האפודים הצהובים" בצרפת, מטיבה באופן מובהק עם האחוזון העליון על חשבון המעמדות הנמוכים 12, הפוקינגבירד מבין שזו אינה תקלה במערכת, אלא המערכת הפועלת כמתוכנן.

מנקודת מבט זו, סיפורו של טום רובינסון ב"אל תיגע בזמיר" מקבל משמעות חדשה ומצמררת. הוא מהווה מקרה מבחן מושלם לסובייקט הפוקויאני. טום לכוד בתוך "משטר אמת" גזעני שקבע את אשמתו עוד לפני שהמשפט החל. ההליך המשפטי אינו חקירת האמת, אלא ריטואל חברתי שנועד לאשרר מחדש את ההיררכיה הגזעית והחברתית של מייקום, אלבמה. אסטרטגיית ההגנה של אטיקוס פינץ', המנסה לפעול בתוך כללי המערכת ולקרוא ל"היגיון" ול"מצפון" של המושבעים, נידונה לכישלון מלכתחילה, משום שהיא מניחה שהמערכת מעוניינת באמת. היא אינה מעוניינת. היא מעוניינת בסדר. הפוקינגבירד, לעומת אטיקוס, מבין שה"זמיר" (הקורבן התמים) אינו רק קורבן של דעות קדומות אישיות, אלא תוצר הכרחי של מערכת הכוח-ידע. הוא האובייקט שצריך להקריב כדי שהמכונה החברתית תמשיך לפעול. לכן, מטרתו של הפוקינגבירד אינה להציל את הזמיר הבא בתוך אותה מערכת, אלא לנפץ את המערכת שמייצרת זמירים נידונים למוות.

הדחייה של הפוקינגבירד את ערוצי הפעולה המקובלים – בתי משפט, פניות לרשויות, הצבעה בבחירות – נובעת מניתוח פוקויאני זה. היא אינה אקט של ייאוש אי-רציונלי, אלא מסקנה לוגית: אם המערכת כולה נועדה להגן על החזקים, המאבק על הצדק חייב לעבור מרצפת בית המשפט אל הרחוב, אל ההפגנה, אל המהומה. זהו המעבר מהתמה של "אל תיגע בזמיר", "הצדק יינתן", אל התמה של הפוקינגבירד: "הצדק לא יינתן, הוא יילקח". באמצעות מתודה גנאלוגית פוקויאנית 13, הפוקינגבירד חוקר כיצד מושגים כמו "צדק", "סדר ציבורי" ו"פשע" הובנו היסטורית כדי לשרת את בעלי הכוח, תוך הפיכת העוני והמחאה עצמם לפשע.

פרק 3: האנרכיזם של ההופעה: פרקסיס של שיבוש

הפילוסופיה של הפוקינגבירד אינה נותרת בגדר תיאוריה מופשטת; היא מתורגמת לפרקסיס, לאסטרטגיית פעולה רדיקלית שאת ביטוייה ניתן לראות בתנועות מחאה עכשוויות. תנועת Black Lives Matter (BLM) בארצות הברית ומחאת "האפודים הצהובים" בצרפת מספקות מודלים אופרטיביים לאופן שבו הפוקינגבירד פועל בעולם. במרכז הפרקסיס הזה עומדת טקטיקה של "סירוב" (refusal) 14 – סירוב לשחק לפי הכללים, סירוב להישאר רגוע, וסירוב להישאר בלתי נראה.

בניגוד לתנועות זכויות אזרח קודמות, שלעיתים קרובות פנו אל מצפון האומה דרך התקשורת הממוסדת, BLM אימצה טקטיקות של "אנרכיזם של הופעה" (anarchism of appearance) – תביעת בעלות על המרחב הציבורי באופן ש"עדיין אינו מקודד בחוק".14 הטקטיקה המרכזית היא הפיכת אי-הצדק המערכתי ל"נראה מחדש" 14 באמצעות שיבוש פיזי של עורקי החיים של המערכת: חסימת כבישים מהירים, השבתת קניונים, שיבוש תשתיות ותחנות רכבת.14 בדומה, "האפודים הצהובים" השתמשו בהצבת בריקדות וחסימת כבישים כדי לכפות את מצוקתם הכלכלית על סדר היום הלאומי.15 הפוקינגבירד אינו מבקש רשות דיבור; הוא תופס את המיקרופון בכוח.

הפרקסיס הזה מתקיים ב"נוכחות-משותפת" (copresence) בין המרחב הפיזי למרחב הדיגיטלי.14 הרשתות החברתיות אינן רק כלי לארגון לוגיסטי, אלא זירה ליצירת "סולידריות חושית קולקטיבית".14 הן מאפשרות עקיפה של הנרטיבים שמייצרת התקשורת הממוסדת, אשר נוטה לסקר הפגנות מנקודת מבטן של הרשויות ולהתמקד ב"חוסר חוק ואלימות" 16, גם כאשר הנתונים מראים שהרוב המכריע של ההפגנות (למשל, 96.4% מהפגנות BLM) אינן אלימות.16

כאן טמון היבט מכריע בתודעת הפוקינגבירד. הוא מבין שבמערכת המוטה לטובת הסטטוס קוו, כל פעולה שבאמת משבשת את מאזן הכוחות תסווג ותוצג כ"אלימה", ללא קשר לאופייה הממשי. ההבחנה בין מחאה "שקטה" (כלומר, כזו שניתן להתעלם ממנה) לבין מחאה "אלימה" (כלומר, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה) מאבדת את משמעותה המוסרית והופכת להבחנה טקטית בלבד. הפוקינגבירד מקבל על עצמו את תווית ה"אלים" כמחיר ההכרחי של היותו נשמע ונראה. מטרתו אינה להיות אהוד, אלא להיות אפקטיבי.

הגוף עצמו הופך לזירת מאבק. טקטיקות כמו "die-in" (שבהן מפגינים מדמים מוות במרחבים ציבוריים) או המחווה הסמלית "Hands Up, Don’t Shoot" 14 הופכות את הגוף הפגיע לכלי נשק פוליטי. הן משתמשות בסמלי הכניעה והקורבנות והופכות אותם לאקט של התרסה קולקטיבית. זהו הפוקינגבירד המשתמש בחולשתו הנתפסת כמקור לכוחו המתעמת. הוא אינו מסתפק בחשיפת הרוע; הוא תוקף אותו חזרה, מנקר, שורט ולא נותן מנוח.

חלק II: דחיית המוסר הישן

פרק 4: הסיכון המוסרי שבאמפתיה: פירוק מודל אטיקוס פינץ'

האקסיומה המרכזית של הפוקינגבירד היא דחייה נחרצת של האמפתיה ככלי מרכזי לשינוי חברתי. המוטו שלו הוא: "יש אנשים שלא מגיע להם שתיכנס לעורם. מגיע להם שתצרח להם בפנים". קביעה זו, הנשמעת אכזרית, נטועה בניתוח פילוסופי ופסיכולוגי מפוכח של מגבלות האמפתיה. מחקרים מראים כי אמפתיה אינה בהכרח כוח מאחד; לעיתים קרובות היא מוטה לטובת קבוצת הפנים שלנו (in-group preference), מה שהופך אותנו לשבטיים יותר ופחות פתוחים כלפי האחר.17 היא יכולה להפוך ל"רגש מוסרי טעים" המאפשר לנו להרגיש טוב עם עצמנו מבלי להתמודד עם חולשותינו שמונעות מאיתנו לפעול 18, או להוביל לתחושת הצפה רגשית שגורמת דווקא להתרחקות מהסבל.19

מקרה המבחן המובהק לפירוק מיתוס האמפתיה הוא דמותו של אטיקוס פינץ'. ב"אל תיגע בזמיר", הוא הגיבור המגלם את צו האמפתיה: "לעולם לא תבין אדם עד שתשקול דברים מנקודת מבטו… עד שתיכנס לעורו ותתהלך בו". הוא נערץ כמודל של יושרה וליברליזם.20 אולם, פרסום הספר "ללכת להציב שומר" (Go Set a Watchman) חשף פן אחר ומטריד של דמותו: אטיקוס הזקן מתגלה כתומך בהפרדה גזעית, הסבור שהאפרו-אמריקאים עדיין לא "קנו לעצמם" את הזכות לשוויון מלא.22 חשיפה זו אינה סתירה, אלא הבהרה. המוסריות של אטיקוס מעולם לא הייתה מהפכנית; היא הייתה מוסריות של "שומר חוק" פטרנליסטי, המבקש לשמור על הסדר החברתי הקיים תוך גילוי חסד נקודתי.22 קריאתו לאמפתיה אינה קריאה להבין את המדוכא, אלא קריאה להבין את המדכא ואת עולם המושגים שלו, ובכך לשמר את המבנה הלא-צודק.

הפילוסופיה של הפוקינגבירד טוענת כי דרישה לאמפתיה מצד המדוכא היא כלי מתוחכם של כוח. היא מעבירה את הנטל המוסרי והרגשי אל הקורבן, דורשת ממנו לבזבז את האנרגיה הנפשית שלו על ניסיון "להבין" את מי שפוגע בו. פעולה זו מנטרלת את הזעם, מפזרת את הדחף להתנגדות, ומחליפה אותו בתהליך פנימי של עיבוד רגשי. האמפתיה הופכת למנגנון המאפשר לנו להפיג את אי-הנוחות הפסיכולוגógica שלנו נוכח סבלו של האחר, מבלי לטפל בגורמי השורש של אותו סבל.23 הפוקינגבירד דוחה את המודל הזה. הוא מחליף את הדרישה לאמפתיה בדרישה לאחריותיות (accountability). הוא אינו מתעניין בנפשו של המדכא, אלא בפירוק המבנים המעניקים לו כוח.

ניתן להעמיק הבנה זו דרך הדיכוטומיה של "קורבן-שורד" (victim-survivor) שזוהתה בניתוחים פמיניסטיים של תנועות למאבק באלימות במשפחה.24 מסגור נשים כ"קורבנות טהורים" וחסרי אונים נועד לעורר אמפתיה ציבורית ולגייס משאבים, אך במחיר של שלילת הסוכנות (agency) שלהן. מסגורן כ"שורדות" מדגיש העצמה, אך עלול להתעלם מהמציאות המערכתית. הפוקינגבירד חורג מהדיכוטומיה הזו. הוא מסרב להיות "קורבן" המבקש רחמים, ואינו מסתפק בלהיות "שורד" שרק עמד בסבל. הוא מגדיר את עצמו כלוחם (combatant). הזעם שלו אינו סימפטום של טראומה שיש לגלות כלפיה אמפתיה, אלא כלי נשק פוליטי שיש להפעיל.

פרק 5: מעלת הזעם הקדוש: מסגרת אתית לזעם

הזעם של הפוקינגבירד אינו התפרצות עיוורת של שנאה. כדי לבסס אותו ככוח פוליטי לגיטימי, יש להבחין בינו לבין תוקפנות גרידא ולעגן אותו במסגרת אתית. הפילוסופיה של הפוקינגבירד מאמצת את מושג "הזעם הקדוש" או "התרעומת הצודקת" (righteous indignation) – זעם הנובע מתפיסה של עוול וכישלון מוסרי עמוק, ולא מפגיעה אישית או עלבון.25

כבר אריסטו, במסגרת האתיקה של המידה הטובה, טען כי היעדר כעס מול עוול אינו מעיד על סגולה טובה, אלא על טיפשות.26 התרעומת צודקת היא תגובה רגשית רציונלית והגיונית מול פגיעה חמורה; היא "הרגש של אי-הצדק".26 היא מהווה סמן מוסרי חיוני, המאותת על כך שגבולותיו של אדם, כבודו העצמי ותפיסתו המוסרית הופרו.27 כאשר אדם אינו מגיב בזעם מול ביטוי של זדון או אי-צדק, ניתן לטעון כי הוא כלל לא תפס את המעשה כעוול.26

תנועות פוליטיות רדיקליות, ובמיוחד תנועות פמיניסטיות ואנטי-גזעניות, אימצו מחדש את הזעם ככלי פוליטי חיוני. מניפסטים פמיניסטיים חוגגים "זעם פמיניסטי עתיר סיכונים ונוטף זיעה" הדוחף נגד לחצים תרבותיים להיות מנומסת ומכובדת.28 המניפסט "Be Gay, Do Rage" ("הֱיֶה גאה, הַפְגֵּן זעם") קושר במפורש בין זעם לבין התנגדות לקוויריפוביה וגזענות הממוסדות על ידי המדינה.29 הזעם הוא המנוע הדוחף אנשים מ"אדישות לפעולה".27

הזעם של הפוקינגבירד הוא התשובה הישירה ל"תבונה האינסטרומנטלית" שאותה זיהתה אסכולת פרנקפורט כלוגיקה השלטת בחברה הקפיטליסטית המודרנית. תיאורטיקנים כמו מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו טענו כי התבונה הזו רואה בעולם ובבני אדם לא יותר מאשר אובייקטים לניצול, משאבים שיש לנהל ביעילות למטרות רווח ושליטה.30 היא מרוקנת את העולם מתוכן אנושי ומוסרי. הזעם הקדוש של הפוקינגבירד הוא האנטיתזה המוחלטת לתבונה הקרה והמחושבת הזו. הוא אינו אינסטרומנטלי; הוא ביטוי נלהב של ערכים אנושיים ומוסריים. בעוד שהתבונה האינסטרומנטלית שואלת "מה יעיל?", הזעם הקדוש שואל "מה צודק?". הוא מחזיר בכוח את הממד האנושי, המוסרי והמקודש אל תוך מערכת שאינה רואה אלא מספרים, רווחים ויעדים. הזעם הזה אינו מטרה בפני עצמה; "זעם מוצדק" מוגדר כתגובה לצורך שלא נענה בהכרה הוגנת.32 יש לתעל אותו לפעולה קונסטרוקטיבית ולהתמקד בבעיה עצמה, ולא בהצדקת פעולות הרסניות ללא הבחנה.33

פרק 6: חוסר האונים של הקדוש: ביקורת על אי-אלימות מוחלטת

הפילוסופיה של הפוקינגבירד עומדת בניגוד חריף לאידיאל האי-אלימות המוחלטת, שגילומו המובהק ביותר הוא תורת ה"סאטיאגרהא" (דבקות באמת) של מהאטמה גנדי. יש להציג את האידיאל הגנדיאני בהגינות: אין זו פסיביות, אלא צורת מאבק אקטיבית.34 הסאטיאגרהא היא "כוח הנשמה", המבקש לנצח את היריב לא באמצעות כוח פיזי, אלא באמצעות קבלת הסבל על עצמו מתוך אהבה ואמונה בכוחה של האמת לחולל שינוי במצפונו של המדכא.7 על פי תפיסה זו, אמצעים צודקים מובילים לתוצאות צודקות, ולא ניתן להשיג שלום וצדק דרך אלימות.36

הביקורת הפאנוניאנית, המהווה את עמוד השדרה של הפוקינגבירד, טוענת כי יעילותה של אי-האלימות תלויה לחלוטין באופיו של היריב.7 היא יכולה להצליח מול יריב, כמו האימפריה הבריטית, שעדיין מחזיק, ולו למראית עין, בקודים של מוסר, הגינות ו"משחק הוגן", ושיש לו מצפון שניתן לפנות אליו. אולם, מול משטר טוטליטרי, פונדמנטליסטי או מערכת שפועלת על פי לוגיקה אטומה של כוח והון, אי-האלימות הופכת לחסרת אונים.

הפוקינגבירד טוען כי התעקשות על אי-אלימות מוחלטת מול מערכת אלימה מיסודה היא אקט של שיתוף פעולה עם הדיכוי. זוהי דרישה מהקורבן להתפרק מנשקו באופן חד-צדדי, בעוד המדכא ממשיך להפעיל אלימות מערכתית, כלכלית ופיזית. היריב של הפוקינגבירד אינו מושל קולוניאלי שאפשר להביך בפני דעת הקהל העולמית, אלא רשת מבוזרת וחסרת פנים של כוח תאגידי, בקרה אלגוריתמית, ומשטרה המצוידת כצבא. למערכת כזו אין "נשמה" שאליה ניתן לפנות. מול אלימות כזו, המסקנה של הפוקינגבירד, בעקבות סארטר, היא ש"רק האלימות מסוגלת להשמידם" – את סימני האלימות של המדכא.7

כאן נכנסת לתמונה הבנה אסטרטגית ומורכבת יותר של המושג "אלימות". הדיון הציבורי נוטה להיתקע בבינאריות פשטנית של "אלימות מול אי-אלימות". הפוקינגבירד מציע הבחנה מכרעת בין אלימות כלפי בני אדם לבין מה שניתן לכנות "אלימות" כלפי רכוש או סמלי שלטון.37 המניפסט של ה"וודרמן" (Weathermen), פלג רדיקלי בתנועת הסטודנטים האמריקאית, קרא לפעולות אלימות שכוונו נגד "סמלי המדינה והקפיטליזם".38 מנקודת מבטו של הפוקינגבירד, ניפוץ חלון ראווה של בנק, הצתת ניידת משטרה ריקה 37 או חבלה בתשתיות של תאגיד מזהם אינם בהכרח מעשים של אלימות בלתי מוסרית, אלא פעולות תקשורת פוליטיות ורציונליות. אלו הן "טקטיקות של הופעה" 14 שנועדו לתקוף את המערכת, לא לפגוע באזרחים. בכך, הדיון מוסט מהשאלה המוסרית המופשטת "האם אלימות היא מוצדקת?" אל השאלה האסטרטגית "מהי מטרה לגיטימית במצב של מלחמה בלתי מוכרזת?".

חלק III: האסתטיקה והסובייקטיביות של הפוקינגבירד

פרק 7: הפסקול של המהומה: הביטוי התרבותי של הזעם

הפילוסופיה של הפוקינגבירד אינה רק מערכת רעיונות פוליטיים; היא אתוס שלם, בעל ביטויים תרבותיים ואסתטיים עשירים. היא דוחה את תפיסת "האמנות לשם אמנות" ומאמצת גישה הרואה באמנות "כוח פעולה וזרז לחשיבה".39 האמנות של הפוקינגבירד אינה מבקשת לשקף את המציאות באופן פסיבי, אלא להתערב בה, לעצב אותה, ולעיתים, להרוס אותה.

הביטוי הקולי המובהק ביותר של אתוס זה נמצא במוזיקה. אם הזמיר שר מנגינות ערבות, הפוקינגבירד צורח דרך מגברי ענק. אלבומים כמו "It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back" של להקת פאבליק אנמי (Public Enemy) אינם רק אוסף שירים, אלא מניפסטים פוליטיים זועמים. צ'אק די, סולן הלהקה, השתמש בראפ כדי להפוך את המחאה שלו נגד הממשל, התקשורת והגזענות המערכתית לנשק כלל-עולמי.40 במקביל, להקת N.W.A לקחה את הכעס למקום בוטה וקיצוני עוד יותר. שירם "Fuck Tha Police" הפך להמנון מחאה נצחי, זעקה נגד דיכוי שחורים על ידי המשטרה ומערכת משפט מושחתת.40 מוזיקה זו אינה רעש רקע; זוהי צרחתו של הפוקינגבירד מקבלת קצב ומילים.

בקולנוע, האתוס הזה מתבטא בזרמים של "קולנוע מיליטנטי" 41 ובסרטים המתארים זעם חברתי והתנגדות אלימה למערכות מושחתות. סרטים כמו "גיבור מעמד הפועלים" הסרבי מתחילים כדרמה חברתית ריאליסטית בסגנון קן לואץ', אך גולשים למותחן אפל המתאר את ההתנגשות החזיתית בין פועלים מנוצלים לבעלי הון דורסניים.42 סרטים אלה אינם מסתפקים בתיעוד העוול; הם חוקרים את נקודת השבירה שבה הייאוש הופך לפעולה.

הצורה הספרותית הטבעית של הפוקינגבירד היא המניפסט הפוליטי. ז'אנר זה, מטבעו, משלב "את העבודה הטרנספורמטיבית של תקווה והרס".28 הוא אינו מכבד את העבר, אלא דורש שינוי מהפכני, כאן ועכשיו. מהמניפסט של ה"וודרמן" שקרא למהפכה אלימה נגד האימפריאליזם האמריקאי 38, דרך הזעם הפמיניסטי הבלתי מתפשר של "מניפסט SCUM" מאת ואלרי סולאנס 28, ועד להצהרות עכשוויות כמו "מניפסט ספריית פם" (FemLibrary Manifesto) המכריז כי "זעם וכעס פוליטי הם הכוח המניע מאחורי מאבקנו הפמיניסטי" 43 – כל אלה הם קולו של הפוקינגבירד, הדורש לא רפורמה, אלא הפיכה.

הטבלה הבאה מציגה קאנון תרבותי חלקי של הפוקינגבירד, המדגים כיצד האתוס שלו בא לידי ביטוי במגוון רחב של מדיה ותקופות, ומבסס אותו כמסורת פוליטית-אסתטית מתמשכת.

פרק 8: הסובייקט החדש: מעבר לקורבנות

הסינתזה של כל העקרונות הללו – הזעם הפאנוניאני, הביקורת הפוקויאנית, דחיית האמפתיה ואימוץ הפרקסיס של השיבוש – מולידה סובייקט פוליטי חדש. זהו הסובייקט של הפוקינגבירד, והמאפיין המגדיר אותו הוא דחייה אקטיבית של זהות הקורבן. בתפיסת העולם של הפוקינגבירד, "קורבנות" היא עמדה פסיבית, המיועדת לעורר רחמים וחמלה מצד בעלי הכוח, ובכך משמרת את יחסי הכוח הקיימים.24 הקורבן תלוי ברצונו הטוב של המדכא.

הסובייקט של הפוקינגבירד, לעומת זאת, אינו מוגדר על ידי סבלו, אלא על ידי התנגדותו. זהותו נצרפת במאבק עצמו. הוא אינו מבקש הכרה, הוא תובע אותה. הוא אינו מבקש חירות, הוא נוטל אותה. זהו הד לאמירתו של פאנון על "האדם הבונה את עצמו מחדש" 7 ולתפיסה הפמיניסטית הרואה בזעם מקור לכוח.28

סובייקט זה מבין את הדיאלקטיקה שבין דיכוי לחירות. כפי שציין סארטר, השמדת המדכא יוצרת בו-זמנית את "האדם החופשי".7 החירות אינה מצב סטטי שניתן כמתנה, אלא סטטוס הנכבש דרך מאבק מתמיד. החירות אינה היעדר דיכוי, אלא היכולת והנכונות להילחם בו.

הסובייקט של הפוקינגבירד חי בעולם של עמימות מוסרית וטקטית. הוא אינו מחפש פתרונות פשוטים או טוהר אידיאולוגי. הוא מכיר בכך שהמאבק דורש לעיתים בריתות מורכבות ופעולות שאינן נקיות כפיים. הוא מגלם את המתח שמתאר "מניפסט הרוך הרדיקלי" (The Radical Tenderness Manifesto), המנסה לחקור כיצד ניתן להיות רדיקלי ורך בו-זמנית, לכבד את חשיבות הזעם ובמקביל לבנות קהילות המבוססות על דאגה הדדית.44 הסובייקט הזה אינו חושש "להיכשל, לעשות טעויות, לנסות (שוב)" 43, מכיוון שהוא מבין שהמאבק עצמו, ולא רק הניצחון, הוא המגדיר אותו.

מסקנה: הצרחה, האש, האופק

הפילוסופיה של הפוקינגבירד, כפי שנפרשה כאן, אינה קריאה לאלימות לשמה, אלא הצגה של תגובה קוהרנטית, רציונלית ומבוססת אתית למציאות של משבר עמוק. היא מהווה את נקודת הקצה הלוגית של הבטחות ליברליות שנכזבו, של מערכות שהפכו לכלי שרת בידי בעלי ההון, ושל צדק שהפך לסחורה שרק העשירים יכולים להרשות לעצמם. היא נולדת במקום שבו הסבלנות פגה, והניסיון "להבין את האחר" מפנה את מקומו לדרישה נחרצת לצדק.

יש להכיר בסכנות הטמונות בפוליטיקה המבוססת על זעם. זעם בלתי מרוסן עלול "לפגום בשיקול הדעת" או "לתדלק קיצוניות".27 הוא עלול להוביל למעגלים של הרס הדדי ולשחוק את המרקם החברתי. אולם, המניפסט של הפוקינגבירד טוען כי מול אלימות מערכתית וחוסר תום לב מוסדי, הסכנה הגדולה עוד יותר טמונה בפסיביות, בנימוס וב"חמלה הרציונלית" שהוכיחה את עצמה כבלתי מספקת.

צרחתו של הפוקינגבירד אינה צליל של סוף, אלא של התחלה אלימה. היא ניפוץ של שלום מזויף כדי לאפשר שלום אמיתי. היא אינה מציעה תוכנית-אב לאוטופיה, אלא הכרזת מלחמה על ההווה. הפילוסופיה הזו אינה מספקת תשובות קלות, אך היא מתעקשת לשאול את השאלות הנכונות והבלתי נוחות. הדימוי הסופי אינו של ציפור שרה ביער שליו, אלא של ציפור לעג הצורחת את זעמה אל מול אופק המואר בלהבות העולם הישן העולה באש. היא לא באה לבדר אותנו בשירתה; היא באה להעיר אותנו בצרחותיה.

עבודות שצוטטו

1. What Does It Mean “To Kill a Mockingbird”? | Facing History & Ourselves, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.facinghistory.org/ideas-week/what-does-it-mean-kill-mockingbird
2. The Mockingbird Symbol in To Kill a Mockingbird – LitCharts, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.litcharts.com/lit/to-kill-a-mockingbird/symbols/the-mockingbird
3. writology.com, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://writology.com/blog/comprehensive-analysis-of-to-kill-a-mockingbird.html#:~:text=The%20mockingbird%20is%20one%20of,wrong%20is%20a%20profound%20injustice.
4. To Kill a Mockingbird: Symbols – SparkNotes, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.sparknotes.com/lit/mocking/symbols/
5. מקוללים עלי אדמות -פרנץ פאנון – ידיעות ספרים שאוהבים, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://ybook.co.il/products/4620199
6. פולמוס סביב הגותו של המהפכן האלג'יראי פרנץ פאנון: אלימות המדוכאים וחירות העמים – זו הדרך, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://zoha.org.il/127839/
7. אי-אלימות | לולאת האל, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://tomerpersico.com/tag/%D7%90%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA/
8. BLM: A Movement and Its Critics | Solidarity, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.marxists.org/history/etol/newspape/atc/4518.html
9. מישל פוקו – ויקיפדיה, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%95
10. כוח, כוח-ידע – האנציקלופדיה של הרעיונות, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://haraayonot.com/idea/power/
11. מושג הביקורת והמעשה הביקורתי – בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://journal.bezalel.ac.il/archive/3569
12. מאחורי מחאת האפודים הצהובים – ישראל היום, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.israelhayom.co.il/opinion/614265
13. סדר השיח – ויקיפדיה, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%93%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%97
14. Tactics of Appearance – Critical Inquiry, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://criticalinquiry.uchicago.edu/tactics_of_appearance/
15. מחאת האפודים הצהובים – ויקיפדיה, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A6%D7%94%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D
16. Black Lives Matter: Power, Perception, and Press – Harvard Kennedy School, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.hks.harvard.edu/sites/default/files/2023-11/2021_29_chen_topol_paper.pdf
17. The Limits of Empathy – Braver Angels, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://braverangels.org/the-limits-of-empathy/
18. The Limits of David Brooks' “Limits of Empathy” – Greater Good Science Center, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://greatergood.berkeley.edu/article/item/the_limits_of_david_brooks_limits_of_empathy
19. Empathy: The Heartbeat of Social Justice | by Bob Lynn – Medium, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://bob-lynn.medium.com/empathy-the-heartbeat-of-social-justice-5b5ff1ba95ba
20. אטיקוס-שמטיקוס, העיקר שאת אוהבת את אבא – סלונט, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://salonet.org.il/%D7%90%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A1-%D7%A9%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8-%D7%A9%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%94%D7%91%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%90/
21. אל תיגע בזמיר – ויקיפדיה, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C_%D7%AA%D7%99%D7%92%D7%A2_%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%99%D7%A8
22. "ניצב כל הלילות": הרפר לי והקרב על אמריקה – ynet, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.ynet.co.il/article/4785147
23. The Limits of Empathy | IFK – Institute on the Formation of Knowledge, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://ifk.uchicago.edu/news/the-limits-of-empathy/
24. The Politics of Empathy: Social Movements and Victim Repertoires – ResearchGate, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.researchgate.net/publication/271932767_The_Politics_of_Empathy_Social_Movements_and_Victim_Repertoires
25. Righteous indignation – Wikipedia, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://en.wikipedia.org/wiki/Righteous_indignation
26. The Ethics of Anger – PhilPapers, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://philpapers.org/archive/THOTMN-2.pdf
27. The Power and Danger of Righteous Anger | by Jacob Grow – Medium, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://medium.com/@Gbgrow/the-power-and-danger-of-righteous-anger-72e6eafd5a41
28. Read Feminist Manifestos! – Public Books, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.publicbooks.org/read-feminist-manifestos/
29. Be Gay, Do Rage – Pride 2025 Manifesto – Migrants' Rights Network, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://migrantsrights.org.uk/2025/05/31/be-gay-do-rage/
30. אסכולת פרנקפורט – ויקיפדיה, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98
31. תיאוריה ביקורתית – האנציקלופדיה של הרעיונות, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://haraayonot.com/idea/critical-theory/
32. The Moral Psychological Justification of Anger: An Exploration of Self-Respect and Recognition – PMC – PubMed Central, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC11762984/
33. What Is Righteous Anger? – Philosophy Beyond – YouTube, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.youtube.com/watch?v=FEbtA9oiLwg
34. אי-אלימות – ויקיפדיה, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA
35. מהאטמה גנדהי וההתנגדות הלא אלימה – אוניברסיטת בר אילן, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.biu.ac.il/article/9049
36. מהי אי-אלימות? – מיכל גאיה גולן, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.upaya.co.il/%D7%90%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%90%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA/
37. By Any Means Necessary? How Black and White Americans Evaluate Protest Tactics in Response to a Police Killing | Journal of Race, Ethnicity, and Politics, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.cambridge.org/core/journals/journal-of-race-ethnicity-and-politics/article/by-any-means-necessary-how-black-and-white-americans-evaluate-protest-tactics-in-response-to-a-police-killing/C27ED94315FEC234BFD82F4CB4A6FB4B
38. Analysis: Weathermen Manifesto | EBSCO Research Starters, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.ebsco.com/research-starters/politics-and-government/analysis-weathermen-manifesto
39. אמנות, להבדיל: על תפקידה של האמנות בעתות חירום ובמצבי משבר – ערב רב Erev Rav, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.erev-rav.com/archives/56646
40. הם מוחים ושרים – ynet, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3669101,00.html
41. ארגנטינה בין קולנוע מיליטנטי לווידיאו-אקטיביזם – תקריב כתב עת לקולנוע דוקומנטרי, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://takriv.net/article/%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%98%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90/
42. נגד הדיכוי, הגזענות וההרס הסביבתי: הסרטים הבולטים בפסטיבל סולידריות – ynet, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://www.ynet.co.il/entertainment/article/r1lnu00vwj
43. FemLibrary's Manifesto, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://femlibrary.am/en/manifesto/
44. RADICAL TENDERNESS MANIFESTO – Dani d'Emilia, נרשמה גישה בתאריך יוני 27, 2025, https://danidemilia.com/radical-tenderness/